בזכות הפיגוע ההוא חלק ב
למרבה האירוניה, בשל העובדה שהמאבטח השני נהרג, נכנסה לתודעה הקולקטיבית העובדה ש"המאבטח נהרג". אנטולי ש"רק" נפצע אנושות, נשכח מלב. בחלל החנות התפשט עשן מחמק וריח מחריד של בשר חרוך. לאנטולי המדמם קשות נראה היה שאיו לו כל סיכוי לחיים.
בזכות אכילת מצה
"ברגעים האלו פתאום החלו המחשבות לזרום במהירות גדולה יותר מן הדם הנוטף" משחזר אנטולי. "כמה טיפשי דווקא ברגעים האלו נזכרתי בכל האזהרות של הידידים לבל אעז לעבוד כמאבטח. נזכרתי באשתי ובילד וביכיתי את הרגע שבו התחלתי בעבודתי. מי צריך לחם כשאין מי שיאכל אותו? אמרתי לעצמי במרירות. את הנוסח של הווידוי טרם ידעתי אפילו לא הייתי מודע לקיומו ברגעים אחרונים של יהודי. בכל זאת מחשבות דומות עלו במוחי: אשמתי, עוויתי, כנראה שחטאתי מאוד אם זהו סופי. איפה טעיתי, מה היה לתקן ומאוחר מדי לבצע זאת כעת?
"באותם רגעים הרגשתי תשוקה לתקן את אותו דבר עלום. מעולם לא הייתי אתאיסט. כך שגם ברגעים הללו ידעתי שיש מי והוביל אותי אליהם. משום מקום צף בי זיכרון ישן של סבתי מלפני שנים רבות המספרת לי כי יהודים שעמדו במצבים שלפני מותם קראו "שמע "ישראל". כך התחלתי למלמל "שמע ישראל". אחר כך חשבתי לעצמי כמה מגוחך יהיה למות כדי להשתכר 17 שקלים ושמונים אגורות לשעה. מצד שני זכרתי שעצרתי את המחבלת ועשיתי ככל יכולתי כדי למזער את האסון. כמו תמיד בחלומות, ניסיתי לצעוק לעזרה, אבל הדם חסם את גרוני. רציתי להתרומם ולברוח, אבל אף איבר בגופי לא נשמע לי. פתאום הרגשתי שאני מתחיל לצפות בעצמי, כאילו מתוך סרט. אני מביט מבחוץ על גופתי המרוטשת. ראיתי שגופי לבן כליל. רק בהמשך הבנתי שהלובן הבוהק היה תוצאה של קופסאות צבע הסיד הלבן שהתנפצו לכווני וכיסו אותי בסיד לבן. אחר כך הבחנתי שנושאים את גופי לאמבולנס ונוסעים במהירות לבית החולים".
מספר ימים לאחר הפיצוץ התעורר אנטולי בבית החולים הדסה עין כרם. המחזה הראשון שראה מול עיניו היה תמונה משפחתית של אשתו, בנו ואחותו הסובבים אותו. אשתו עמדה סמוך למיטה כשעיניה רטובות ושקועות מבכי. אחותו פנתה אליו בעברית ושאלה בהתרגשות מה שלומו."מצוין" הוא ענה באדישות, לא מודע לדרמה שחוללה שיבתו לחיים. חלפו עוד מספר דקות עד שהצליח להרכיב לעצמו את הפאזל מאז עבודתו באבטחה ב"סופר סל" ועד מיטת בית החולים.
"באותן שעות נתתי בלבי את השם 'יום הדין' ליום פציעתי. לא היה לי ספק, גם במצבי הרוחני אז, שהעובדה שאנשים אחרים נהרגו ואני רק נפצעתי מחייבת אותי לחשבון נפש. נשארתי בחיים כדי להיוולד מחדש. הבן שלי טוען שהזכות שעמדה לי ביום הדין הנורא שלי להינצל הייתה העובדה שבביתנו הקפדתי בפסח לאכול מצות במשך שמונה ימים, כמו שהעבירו במשפחה דור אחר דור, ולא רק שבעה כפי שנהגו לחגוג יתר התושבים.
אחרי רגע ההארה באו ימים ארוכים ומתישים של טיפולים
שנמשכו שבעה חודשים. חמישה חודשים נוספים, שהה
המאבטח לשעבר באשפוז יום בבית החולים. תהליך
המפנה הגדול התרחש דווקא לאחר רוב שלבי ההחלמה.
יצחק, שסעד את אביו במסירות לאורך כל אותם חודשים
קשים, החליט לארגן לו מסיבת הודיה על הניסים שראה
ביום הפיגוע וממנו והלאה, בנוכחות רבו הגדול, ומורה
דרכו, הגאון רבי יצחק זילבר זצ"ל. באותם ימים הוא למד
שלושה ערבים בשבוע ב"כולל ערב" של תולדות ישורון עם
הגאון רבי בן ציון זילבר, בנו של הגר"י זילבר. השניים
למדו בחברותא לקראת נישואין של יצחק.
